"כרגע שיתפת אותי בחוויות מרכזיות שבזיכרונותיך. רוצה לשמוע את שלי? הן כולן קשורות לים........ נעשיתי שיכור מיופיו וקצבו המזמר, ולרגע איבדתי את עצמי---למעשה איבדתי את חיי. השתחררתי לחופשי! התמוססתי בים, הפכתי למפרשים לבנים, ורסס מעופף, הפכתי ליופי ולקצב, לאור הירח ולאוניה ולשמים העמומים המככבים במרומים! השתייכתי, ללא עבר או עתיד, בתוך שלווה ואחדות ואושר סוער, בתוך משהו גדול יותר מחיי, ומחיי האדם, אל החיים עצמם! אל אלוהים, אם תרצו לשים זאת כך....חולם, לא עומד על המשמר, מרגיש לבד, ומעל, ונפרד, מתבונן בשחר מתגנב כמו חלום המצויר על השמיים והים אשר שכבו ביחד. ואז רגע החופש העילאי הגיע. השלווה, סוף המסע, הנמל האחרון, האושר של להיות חלק מהתגשמות מעבר לפחדים העלובים, מעוררי החמלה של האדם והתקוות והחלומות! ובמספר פעמים אחרות בחיי, כאשר שחיתי הרחק אל האופק, או כששכבתי לבד על החוף, חוויתי את אותה החוויה בדיוק. הפכתי לשמש, לחול החם, אצה ירוקה המעוגנת בסלע, המתנודדת בגאות ובשפל. כמו חזיון של צדיק על אושר עילאי. כמו צעיף הדברים כאשר הם נראים נלקחים על ידי יד בלתי נראית. לרגע אחד, רואים--ולראות את הסוד הוא הסוד. לפעם שניה יש משמעות! ואז היד נותנת לצעיף ליפול ואתה לבד, שוב אבוד בערפל, מועד לשומקום, בלי אף סיבה טובה. זו היתה טעות גדולה, היוולדותי כאדם. הייתי מצליח הרבה יותר טוב ככלב ים או דג. כפי שזה כך, תמיד אהיה זר שלעולם לא מרגיש בבית, שלא באמת חפץ ולא באמת נחפץ, שלעולם לא יכול להיות שייך, שתמיד חייב להיות, קצת מאוהב במוות........"

 

----Eugene O'Neill, Long Day's Journey Into Nigh